"היום תשעה ועשרים יום שהם ארבעה שבועות ויום אחד לעומר " | חסד שבהוד

לעשות מקום

הפירושים העיקריים של מדת ההוד בנפש הם מלשון הודאה על האמת, כמו הודאה באשמה, ומלשון הודיה, כלומר הכרת תודה. שני אלו נשמעים בעיקר כחוויה פנימית של הנפש המתכנסת בתוך עצמה. אך אנו יודעים שבתיקון מדות הנפש ראשית ההופעה של כל מדה היא בגילוי החסד המאיר בה – הצד האוהב והמעניק שלה. מהו, אם כן, החסד שבהוד?

 

אור החסד המתגלה בתוך ספירת ההוד הוא בעצם נתינת המקום לאחר. יש לנו נטיה טבעית גסה לתפוס את כל המרחב, כמו תינוק קטן החווה רק את הקיום שלו-עצמו. תכונת ההוד בנפש מאפשרת לנו להודות בקיומם של אחרים ולתת להם מקום, והחסד שבהוד הוא האהבה הקורנת מאתנו כלפי הזולת בהודאה זו.

 

ספירת החסד שואבת את כוחה מספירת החכמה שמעליה. אחת התשובות של חז"ל לשאלה "איזהו חכם?" היא, "המכיר את מקומו". בהקשר לדברינו, אפשר לפרש תשובה זו מחדש ולהסביר שהכוונה היא 'המכיר את מקומו של זולתו'. החכם מחפש קודם כל לתת מקום לאחרים, ואגב כך מגלה את מקומו שלו: זה המקום שנשאר אחרי שהוא נתן מקום לכולם...

 

תלמידי רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר מפני "שלא נהגו כבוד זה בזה". התיקון הנדרש מאתנו במיוחד בתקופה זו הוא איפוא לנהוג כבוד בזולת ולתת לו מקום. רבי עקיבא אמר, "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה" – אך אם אינך מכבד את רעך כיצד תאהב אותו? עליך להכיר בכך שיש לו מקום משלו ואז תאהב אותו – חסד שבהוד.

 

תרגיל מעשי

האם אנו יודעים לתת באמת מקום לסובבים אותנו? או אולי אנו נוטים לראות אותם כמו תמונות המקשטות את העולם שלנו? "ואהבת לרעך כמוך" – דע לכבד את מקומו.