"היום אחד ועשרים יום שהם שלשה שבועות לעומר לעומר " | מלכות שבתפארת

כריזמה קדושה

בסיומו של שבוע התפארת, אנו מגיעים לביטוי היופי שבתכונת ההנהגה – מלכות שבתפארת. לכל מנהיג אמיתי יש מידה של כריזמה, קסם אישי הסוחף אנשים אחריו (שימו לב לקרבה בין המלה הלועזית כריזמה למלה קסם בלשון הקודש...). לכן המלכות קשורה עם מושג היופי, כמו בפסוק "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ", וכן קובעת ההלכה שעל המלך להקפיד גם על מראה חיצוני נאה.

 

אנו מצפים להופעת מלך המשיח, שיחזיר לעם ישראל את החן והיופי שאבד בגלות... אך בנוסף, על כל אחד מאתנו להיות מלך-מנהיג בתחומו, ולשם כך עלינו למצוא בתוכנו תכונה של יופי. בהנחה שאיננו מחפשים התפארות חיצונית ושקרית, מה הכוונה?  

כאן באים לעזרתנו שני מושגים במערכת הספירות: בפנימיות ספירת התפארת נמצאת מידת הרחמים, ובפנימיות ספירת המלכות נמצאת מידת שפלות-הרוח. כלומר, התפארת של המנהיג האמיתי אינה נובעת מגאווה מנופחת, אלא ההיפך הגמור: מהיותו מלא רחמים ומסור לעמו, ומכך שהוא אינו זוקף את הצלחותיו לעצמו אלא חדור שפלות בפני הקדוש-ברוך-הוא שהעמיד אותו במקום הזה. כך הקדוש-ברוך-הוא מעניק למלך את היופי, ההוד וההדר המלכותי, כאשר עצם הקשר בין המלך לעם יוצר את התמונה היפה מכל, "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".

 

"כריזמה קדושה", אם כן, מגיעה בעקבות התמסרות של המנהיג לאנשיו (בכל מעגל הנהגה שהוא), ומתוך ענווה שאינה זוקפת לעצמה זכויות. מנהיג כזה זוכה למצוא חן בעיני כל, ובו מתגלה המלכות שבתפארת.

 

תרגיל מעשי

האם אנו מוצאים חן בעיני האנשים השונים במעגלי ההשפעה שלנו? אם לא, הבעיה נמצאת בנו. משהו במדת התפארת שלנו חורק ולא נכון. אולי אנו קצת מתגאים, מחפשים כבוד, דואגים לעצמנו? הגיע הזמן לעשות בדק בית.