"היום שבעה ועשרים יום שהם שלשה שבועות וששה ימים לעומר " | יסוד שבנצח

מימוש עצמי

ההצלחה, כל הצלחה שהיא, מלווה בתחושה של סיפוק: הצלחנו, הגענו, עשינו, נצחנו, סיימנו, השגנו... התחושה הזו יכולה ממש לכבוש את כל האישיות, הרגשת חיוּת ותענוג כאילו הנפש כולה מתרכזת ו'נסחטת' לנקודה אחת, ובמקום לרחף ממעל היא מגשימה ומממשת את עצמה. נקודת ההשפעה וההגשמה שבנו קשורה לספירת היסוד, וכאשר הדחף הפועל, המנצח והמצליח, של ספירת הנצח מגיע אל היעד – נוצר המפגש של יסוד שבנצח.

 

האם תורת הנפש היהודית רואה באור חיובי את תחושת הסיפוק והמימוש העצמי? הרי תחושת ה'אני' כאן ממלאת את כל עולמנו, ולכאורה זהו פתח לגאוה וריחוק מהקדוש-ברוך-הוא. אך באמת ההיפך הוא הנכון: ה' מצוה אותנו להגיע למימוש עצמי. הדבר ניכר במצווה הראשונה שהוא מעניק לנו, "פרו ורבו", שלמעשה קוראת לאדם למצות את כל כוחו ולממש את עצמו בדמות אדם נוסף. בהרחבה, כל רגע של הצלחה ומימוש של השליחות שלנו אף הוא סוג של פריה ורביה.

 

כתוב ש"שלוחו של אדם – כמותו". בכך שאנו מתמסרים לשליחות שלנו אנו מתחברים היישר אל המְשַלֵחַ, הקדוש-ברוך-הוא. במלים אחרות, כשאנו מגשימים עצמנו אנו כורתים ברית ומתקשרים לקדוש-ברוך-הוא. זהו התוכן הפנימי של תחושת הסיפוק: הנשמה שלנו, שהתחילה את מסעה בעולמות עליונים, מצליחה להטביע חותם ממשי במציאות, ובו-ברגע היא מחדשת את הקשר עם מי ששלח אותה למסע הארוך, ומתמלאת בעוצמה מחודשת של חיים. אף זהו היסוד שבנצח: ההתקשרות המחודשת עם ה' שאנו מגיעים אליה בזכות הגשמת יעודנו בחיים.

 

תרגיל מעשי

איך אנו מתייחסים לתחושה המלאה של סיפוק? האם היא גורמת לנו להיות גסי-רוח יותר? עלינו להבין שהמקום הנכון של המימוש העצמי הוא למלא את שליחותנו בעולם, ולהרגיש קשורים יותר אל ה' ואל העולם שברא.