"היום ששה ועשרים יום שהם שלשה שבועות וחמשה ימים לעומר " | הוד שבנצח

להחיות נשמות אבודות

כבר ארבעה ימים אנו עוסקים בנצחון והצלחה, וכמעט שכחנו שאחרי הכל, העולם שלנו מלא כשלונות ואכזבות. תמיד יש בנו חלקים שהולכים לאיבוד, לפעמים אף בלא שנהיה מודעים לכך. יש חוויות אבודות, רצונות שלא התממשו, התחלות שלא הסתיימו, תקוות שהתבדו... למעשה, אלו 'ניצוצות' מהנפש שלנו, רסיסים מהאישיות שמתו ונשכחו, נפלו לתהום הנשיה. יש גם דברים שטוב לשכוח ואף להדחיק, כמו חוויה טראומתית חונקת, אך סוף-סוף החוויה הזו היתה חלק מאתנו והפרידה ממנה היא כעץ המשיר את עליו בשלכת.

 

בעוד ספירת הנצח קשורה לחיים, נצחיוה והצלחה, מושגי האובדן, המוות, השכחה וההפסד קשורים לספירת ההוד. כעת, השילוב הוד שבנצח עושה את הבלתי יאומן: במסגרת הנצחיות הבוטחת של הנצח, הוא מחולל תחיית מתים. כפי שאנו מאמינים שהמתים יקומו לתחיה, כך עלינו לשאוף לכך שכל חלקי הנשמה האבודים שלנו יתעוררו ויחזרו אלינו, הפעם באופן משמח ומצמיח. אכן, זהו המסר הפנימי של האמונה בתחיית המתים: דבר אינו אבוד, "לא ידח ממנו נדח".

 

על מצבת קברו של הצדיק הנודע רבי אריה לוין כתוב: "אני מבקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא, אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים...". פעם הגיע לקברו של רבי אריה יהודי שבור ורצוץ ומדוכא, וכשראה את הכתוב ואמר את המלים שוב ושוב, התעודד והתחזק עד שכל היאוש נעלם – תחיית המתים באמצע החיים.

 

תרגיל מעשי

האם אתם מצטערים על דברים שנפרדתם מהם או נסיונות כושלים? מתוסכלים מפוטנציאל שלא התממש? עכשיו הזמן להחליט: מפנים את המבט קדימה, ומאמינים שגם מה שאבד בינתיים לבסוף יחזור אלינו.