"היום שלשה ושלשים יום שהם ארבעה שבועות וחמשה ימים לעומר " | הוד שבהוד

ניצוץ אלוקי באדם

בספירת העומר אנו רוצים לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא ולנהוג כבוד זה בזה, לתת מקום לזולת. אך פעמים רבות אנו מגלים שמשהו מפריע לנו לתת לשני את המרחב שלו, והמשהו הזה הוא אנו בעצמנו. אמנם כבר איננו תינוקות ואנו יודעים שיש בעולם עוד אנשים מלבדנו, ובכל זאת באיזה-שהוא מקום נראה לנו שאצלנו הכל הכי מוצלח. מה כבר יש בשני יותר טוב ממני? אם כך, אין לשני באמת מקום, אין לו כל תפקיד מיוחד. אולי כך חשב כל אחד מתלמידי רבי עקיבא: הרי אני למדתי אצל הרב הכי טוב, שהעריך אותי מאוד, אם כן מה יש בחברי שאין בי?

 

כאן באה לעזרתנו הגבורה שבהוד: כדי להודות באמת במקומו של השני עלינו להשתמש בכוח הגבורה המצמצמת, להודות בכך שאיננו מושלמים, ושבודאי בכל אחד אחר יש משהו טוב יותר ממאתנו. המשנה באבות אומרת, "והוה שפל רוח בפני כל אדם". בחסידות מוסבר שניתן להגיע לכך מתוך הכרה "שכל אחד מתוקן מחבירו", כלומר שלכל אחד יש מעלה ייחודית ומיוחדת שאין בשני. כך למשל בלימוד התורה, גם החכם הגדול ביותר צריך לדעת שאצל היהודי הפשוט ביותר קיימת נקודה מיוחדת בתורה שרק הוא יכול לגלות, האות שלו בתורה.

 

כל זה צריך להיות מתוך שמחה. ההודאה באמת הזו מלווה ברגש הודיה ועין טובה כלפי הזולת. ברוך ה' שברא בעולמו כל כך הרבה אנשים ולכל אחד משהו מיוחד במינו שרק הוא יכול לתת, לכל אחד המקום שלו ואיזה יופי שכך.

 

תרגיל מעשי

נחשוב בכנות: האם יש אנשים שאנו פוגשים וחושבים שאין בהם שום דבר טוב שאין בנו-עצמנו? נשנן לעצמנו את המשפט החשוב "כל אחד מתוקן מחבירו" ונהרהר בכך שבכל אדם יש משהו מתוקן שאין בשני.